שיחת לילה מאוחרת
זה התחיל באחת מאותן שיחות שלא אמורות להוביל לשום מקום. יותם גלש בין אפליקציות וצ'אטים שונים, כשנתקל בפרופיל של נועה. בתמונה שלה נראתה אישה צעירה עם שיער מתולתל שמסגר את פניה החייכניות.
"ערה?" הוא כתב, לא מצפה ליותר מדי.
"כן," היא ענתה מיידית, כאילו חיכתה למשהו בדיוק כמוהו.
הם התחילו לדבר על כלום ועל הכול. היא גרה בדרום תל אביב, עובדת כמעצבת גרפית, והוא – מתכנת שגר בפתח תקווה. משהו בדרך שהיא כתבה משך אותו, כאילו המילים שלה עברו דרך המסך ונגעו בו.
הזמנה אינטימית
אחרי כמה ימים של שיחות, נועה שאלה לפתע:
"יצא לך פעם לעשות שיחת וידאו עם מישהי שלא הכרת?"
"לא ממש," הוא הודה, מסמיק קלות למרות שהיא לא יכלה לראות אותו.
"אם תרצה… אני אוהבת להראות דברים."
יותם לא ידע איך להגיב. המשפט שלה היה כל כך ישיר, ובו זמנית רך ומסקרן. הוא ענה בשורה פשוטה: "אני בפנים."
המסך נפתח
בערב למחרת, הוא חיכה לשיחה. נועה שלחה לו לינק פרטי, והלב שלו דפק חזק כשהוא לחץ עליו. התמונה נפתחה, ובהתחלה המסך היה חשוך. ואז היא הופיעה – יושבת על מיטה רחבה, עם תאורה רכה ששטפה את החדר.
היא לבשה חולצה לבנה ארוכה מדי, כזו שחשפה רק חלק מהרגליים שלה. "אתה שם?" היא שאלה, מביטה ישר למצלמה.
"כן," הוא ענה, מנסה להישמע בטוח יותר משהרגיש.
גבולות מטושטשים
השיחה התחילה באטיות. הם דיברו על היום שעבר, על דברים קטנים כמו סרטים שהיא אוהבת ועל מה שהוא אוהב לאכול. אבל אז, נועה התרוממה מעט, ומבלי לומר מילה, הפשילה את השרוול כדי לחשוף כתף חשופה.
"אתה אוהב לראות?" היא שאלה, עיניה נצמדות למצלמה.
"כן," הוא מלמל, הקול שלו נחלש מעט.
נועה המשיכה לשחק עם התאורה, משנה זוויות ומראה לו רק חלקים קטנים מעצמה. החושניות שלה לא הייתה גסה, אלא מעודנת, כאילו היא מזמינה אותו לעולם שלה.
רגע של קרבה
"אתה יודע," היא אמרה פתאום, "אני אוהבת את זה כי זה גורם לי להרגיש קרובה למישהו."
"ואת מרגישה קרובה עכשיו?" הוא שאל.
"כן," היא ענתה בכנות שהיממה אותו.
יותם הרגיש שהוא כבר לא רק צופה. הוא היה חלק מהחוויה שהיא יצרה – אינטימיות שמחברת בין שני אנשים שמעולם לא נפגשו פנים מול פנים.
הסיום הפתוח
כשסיימו את השיחה, נועה חייכה אליו חיוך רך. "תודה שהיית כאן איתי," היא אמרה.
"אני חושב שאני אתגעגע לזה," הוא הודה.
"גם אני," היא ענתה.
יותם כיבה את המחשב, אבל התחושה של המבט שלה נשארה איתו עוד שעות ארוכות.
