הפרולוג: ניחוח של אינטימיות
בבית קפה קטן בתל אביב, השעה הייתה שעת אחר צהריים שקטה. הקירות הקלופים והאורות החמים יצרו אווירה חמימה וקסומה. יעל ישבה ליד שולחן פינתי, שקועה בספר ישן שנראה כאילו עבר עשרות ידיים. השקט נשבר רק ברחש כוסות הקפה והצליל הרך של הכפיות הנוקשות בעדינות את הדופן.
לפתע, היא קלטה במבטה דמות מוכרת שעברה לידה, פסעה לכיוון השירותים ונעלמה מעבר לדלת.
עיניים שמדברות
יעל הרגישה את ליבה פועם קצת מהר יותר. היא הכירה את הדמות – זו הייתה מאיה, מישהי שהכירה בעבר ממעגל חברים משותף, אבל הקשר ביניהן מעולם לא היה קרוב. מאיה הייתה מהסוג שלא ניתן להתעלם ממנו: נוכחות מלאת ביטחון, מבט חודר וגינונים שקטים שהיו כמעט הפוכים לנוכחותה.
יעל הניחה את הספר בצד, אבל המשיכה לעקוב בעיניה לכיוון השירותים. משהו במפגש הזה עורר בה סקרנות לא צפויה.
הפגישה בפתח הדלת
כמה דקות חלפו, ויעל הבחינה שמאיה טרם יצאה. היא הרגישה דחף בלתי נשלט לקום ולהיכנס לשירותים, אפילו בלי לחשוב למה. היא קמה באיטיות, צעדה לעבר הדלת ודחפה אותה בעדינות.
כשנכנסה, היא ראתה את מאיה עומדת מול המראה הקטנה, מסדרת את שערה הארוך ומתבוננת בעצמה באותה מין תשומת לב שקטה שהייתה ייחודית לה.
"מאיה?" אמרה יעל, וקולה כמעט נשבר.
מאיה הסתובבה בפתאומיות, המבט שלה מתמקד מיד ביעל. "יעל? לא ציפיתי לראות אותך כאן," היא אמרה, חיוך קטן מרחף על שפתיה.
הקסם שבמילים הקטנות
השתררה שתיקה קצרה בין השתיים. מאיה התקרבה מעט, והמרחק ביניהן נסגר בהדרגה. יעל לא יכלה שלא לשים לב לפרטים הקטנים – הריח המתוק-תבליני של הבושם של מאיה, הדרך שבה השיער שלה השתפל בעדינות על כתפה החשופה.
"מה שלומך?" שאלה יעל, מנסה לשמור על נינוחות.
"אני בסדר," ענתה מאיה בקצרה, אבל עיניה שידרו משהו אחר – חקרנות אולי, או אולי אפילו קרבה לא צפויה.
הנגיעה הראשונה
כשמאיה דיברה, היא שלחה יד להסיט קווצת שיער ממצחה. התנועה הזאת, כל כך פשוטה וכל כך טבעית, הותירה את יעל מהופנטת. היא רצתה לומר משהו, אבל המילים נתקעו בגרונה.
"יש משהו שאת רוצה להגיד?" שאלה מאיה, כמעט בלחש, כאילו היא כבר יודעת את התשובה.
יעל לקחה צעד קדימה, כמעט בלי לחשוב. "אני… פשוט רציתי לראות אותך שוב," היא לחשה, ואז עצרה, מבולבלת מהכנות שבדבריה.
החשיפה
מאיה חייכה, הפעם חיוך רחב יותר, כמעט מחבק. היא הניחה את ידה בעדינות על ידה של יעל. "את תמיד היית ישירה, הא?"
יעל צחקה קלות, הצחוק היה מלווה באי-נוחות מסוימת. "אני מניחה שזו תכונה שלא תמיד פועלת לטובתי."
"אני חושבת שזה מקסים," אמרה מאיה.
המבט שמספר הכול
באותו הרגע, המבט בין השתיים הפך לטעון הרבה יותר. יעל הרגישה שהיא עומדת על סף משהו שהיא לא יכולה להגדיר במילים. היא רצתה לשאול, לבדוק, לגעת, אבל לא ידעה איך.
"מאיה," היא אמרה לבסוף, כמעט מתחננת.
"כן, יעלי?"
פרידה שלא נשכחת
השתררה דממה נוספת, ואז מאיה נסוגה צעד אחורה, מחייכת באותה רכות שהייתה ייחודית לה. "אני חייבת לחזור לשולחן שלי," היא אמרה.
יעל הנהנה, מרגישה שהלב שלה כבד אבל גם מלא בצורה מוזרה. "בטח, גם אני."
לפני שמאיה יצאה, היא סובבה את ראשה לרגע ואמרה, "אולי ניפגש שוב. הפעם עם פחות מחסומים."
האפילוג: הזיכרון שנשאר
יעל חזרה לשולחן שלה, אבל הספר כבר לא היה מעניין. היא הרגישה את ליבה פועם בחוזקה ואת גופה מכיל בתוכו אנרגיה לא מוסברת.
היא ידעה שמפגש קצר יכול לשנות כל כך הרבה, אפילו אם הוא לא מושלם או מלא. זה היה רגע של הצצה – לא רק לחייה של מאיה, אלא גם לנפשה שלה.
