הודעה אחת ששינתה את הכול
זה התחיל כמו כל יום רגיל. ענת ישבה במשרד, עיניה מרפרפות על מסך המחשב, מנסה לסיים מצגת משעממת. ואז, המסך של הטלפון שלה נדלק בהבהוב קטן. הודעה מיותם.
"חשבתי עלייך כל היום…"
ענת חייכה לעצמה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהם שלחו הודעות עם מתח מיני קליל, אבל הפעם משהו הרגיש אחרת. האצבעות שלה טיילו על המסך, והתגובה שלה הייתה מהירה:
"באיזה אופן חשבת עליי?"
התשובה שלו לא איחרה לבוא.
"אני יכול להראות לך… אם תרצי."
המשחק מתחיל: גירוי דיגיטלי
המיילים בעבודה נשכחו במהרה. ענת חיכתה לראות איך יתפתח המשחק. תוך שניות, היא קיבלה תמונה. זה לא היה משהו מפורש – רק חלק מחזהו החשוף, קצה חולצתו מופשל מעט. מספיק כדי לגרות את הדמיון.
"מעניין… אבל תצטרך להתאמץ יותר מזה," הקלידה, חשה גל חום קל מתפשט בגופה.
יותם, מצדו, לא נרתע. הוא שלח הקלטה – קולו נמוך ולוחש, מתאר בדיוק מה היה רוצה לעשות לה אם הייתה לצדו עכשיו. ענת עצמה עיניים לשנייה, מאפשרת לעצמה להיסחף במילים שלו. ההרגשה הייתה כמעט מוחשית.
הגבול הדק בין מילים למעשים
השיחה ביניהם התחממה במהירות. ענת, שמעולם לא חשבה שתמצא את עצמה בסיטואציה כזו, הופתעה מהאופן שבו המילים שלו הדליקו אותה. היא שלחה תמונה משלה – לא חושפנית מדי, אבל מרמזת. החיוך שעל פניו של יותם היה כמעט מורגש דרך המסך.
"אל תפסיקי…" כתב, והיא צחקה לעצמה.
זה היה מסוכן. מסעיר. מתוחכם. כאילו הם נמצאים יחד, למרות שהיו קילומטרים זה מזו. היא נשכבה על המיטה, חשה את הרטט הקטן של הטלפון כשההודעות המשיכו לזרום.
השיא: כשהמסך הופך לזירה לוהטת
הם עברו לשיחת וידאו. הפנים של יותם היו מלאות תשוקה, והמבט שלו אמר הכול. ענת הרגישה את נשימתה מתקצרת כשצפתה בו, ולראשונה בחייה, נתנה לטכנולוגיה לקחת אותה לעולם חדש של עונג.
היא אפשרה לעצמה להשתחרר, להשתתף במשחק עד הסוף. הריגוש היה לא פחות מסוער ממגע פיזי – אולי אפילו יותר, בגלל האינטימיות שבין המסכים, בין המילים, בין הנשימות שנשמעו משני הצדדים של הקו.
הסוף: השאר טעם של עוד
כשהשיחה הסתיימה, ענת נותרה שכובה על המיטה, מחייכת לעצמה. היא לא ציפתה שזה יתפתח כך, אבל לא יכלה להכחיש שזה היה אחד הלילות הכי מסעירים שחוותה.
הודעה אחרונה ממנו הגיעה:
"אם ככה זה מרחוק… חכי שתהיי לידי."
היא ענתה במהירות, בלי לחשוב פעמיים:
"אני כבר לא יכולה לחכות."
