מפגש מקרי בין העולמות
העיר הייתה תמיד ביתם, מקום המפגש הראשון שלהם, עם זיכרונות שמפוזרים ברחובותיה, בפארקים ובבתי הקפה הקטנים. אך הערב הזה היה שונה. האורות הרכים שנדלקו מעל ראשם, נשמעו כמו סיום, סוף בלתי נמנע. מיכל עמדה מול אבי, עיניה נוצצות בתאורת הפנסים. היא ידעה שזהו הלילה האחרון שלהם יחד.
"את בטוחה שאת רוצה לעזוב?" שאל אבי, קולו רך אך נושא בתוכו שברון לב.
"אני חייבת," ענתה מיכל, מלטפת את ידו בעדינות. "זה הזמן שלי לעבור לפרק חדש בחיי."
הם הלכו יד ביד ברחובות הריקים של העיר, כל צעד כאילו מוביל אותם לסיום הבלתי נמנע. המחשבה על פרידה עשתה אותם קרובים יותר מאי פעם.
שתיקה שמדברת הכל
בכניסה לבית הקטן של אבי, הם עצרו לרגע. מיכל הביטה בו, יודעת שזו הפעם האחרונה שהיא תעמוד כאן. הוא פתח את הדלת, והם נכנסו פנימה בדממה. המרחב שהיה כל כך מוכר לשניהם הרגיש פתאום שונה, כאילו אפילו הקירות ידעו שהלילה הזה עומד לשנות הכל.
הם התיישבו על הספה, לא היה צורך במילים. המתח שהיה באוויר בין השניים הפך לנוכחות מוחשית. היד של אבי נגעה בכתפה של מיכל בעדינות, משחררת אותם מכל מחסומים שהיו ביניהם.
"זה הלילה שלנו," אמרה מיכל בשקט. "אין עוד זמן אחר."
הפנטזיה החבויה
שניהם ידעו שהערב הזה לא יכול להיות עוד ערב רגיל. הם היו יחד כבר זמן רב, אבל תמיד היו דברים שלא נאמרו, רצונות שלא הושלמו. הערב, עם הידיעה שזה הסוף, הם הרגישו חופשיים יותר מאי פעם.
"יש משהו שרציתי להגיד לך," אמר אבי, מביט בה בעיניים חמורות. "תמיד רציתי שננסה… שנחווה דברים בצורה אחרת."
מיכל חייכה קלות. "גם אני," היא אמרה בשקט, "רציתי להגשים איתך חלומות שתמיד פחדתי לבטא."
הם התקרבו אחד לשנייה, נשימתם מתערבבת. המגע ביניהם היה חם ועדין, כאילו כל תחושה, כל ליטוף, נועד להחזיק אותם ברגע הזה.
מעבר מהנורמלי לסקס מטורף
החדר התמלא באנרגיה חדשה, כשמיכל ואבי הפשילו את המגבלות שהחזיקו בהם שנים רבות. הקשר הפיזי ביניהם הפך להיות יותר ממשחק של משיכה ותשוקה – זה היה דרך להביע את כל מה שלא נאמר, את הפחדים, את האהבה, ואת התקווה שיכלו להיות להם עוד רגעים כאלו.
אבי החזיק את פניה בידיו, אצבעותיו רועדות מעט, אך מבטו בטוח. הוא רכן אליה ולחש לה באוזן, "את תמיד היית הפנטזיה שלי."
מיכל חייכה, מתמכרת לתחושה של החום שבער ביניהם. כל רגע ביניהם היה טהור, משוחרר מכל פחד. הזמן עצר, ורק הם נותרו, רק הם, בלילה האחרון בעיר.
שיא הקירבה
הגוף שלהם התקרב, נשיקותיהם הפכו להיות יותר עמוקות, נלהבות. המגע ביניהם היה תערובת של עדינות ותשוקה פראית. הם ידעו שזה הלילה האחרון, והם ניצלו כל רגע, כל נשימה. כל נגיעה הייתה כמו מענה לשנים של כמיהה שלא מומשה.
האוויר בחדר היה כבד, מלא ברגשות ובאנרגיה. כל מבט, כל לחישה, כל נגיעה הייתה אינטימית יותר מהקודמת. הם התמקדו אחד בשנייה, כאילו העולם החיצוני נעלם, והם נותרו לבד ביקום משלהם.
רגע של שלווה
לאחר השיא של הקירבה ביניהם, הם נשכבו זה ליד זו, שקטים ונינוחים. המילים לא היו נחוצות יותר. הם היו שם יחד, בלילה האחרון, מגשימים את כל מה שחלמו עליו. גופם היה עייף אך נפשם הייתה מלאה בשלווה.
"אני אוהב אותך," אמר אבי בשקט, עיניו מביטות בתקרה.
"אני יודעת," ענתה מיכל, "ואני תמיד אוהב אותך."
הם נשארו שם כך, מחזיקים זה את זו, לא רוצים לעזוב. אבל הם ידעו, בבוקר, הכול ישתנה.
הפרידה הבלתי נמנעת
השחר עלה והאור חדר לחדרם, מבשר על תחילתו של יום חדש. מיכל קמה מהמיטה, מתלבשת בשקט. אבי עקב אחרי תנועותיה בעיניים כבדות. הוא ידע שזה הרגע שבו היא תעזוב, שהוא יישאר מאחור עם זיכרונות הלילה.
"אתה תישאר כאן?" שאלה מיכל, כשהיא עומדת בפתח הדלת, מוכנה לעזוב.
"כן," ענה, קולו חנוק. "אני אמשיך, בדרך שלי."
הם הביטו זה בזו בפעם האחרונה, ובלי לומר מילה נוספת, מיכל יצאה. השקט בחדר היה מוחלט.
